<h1>נמוקי יוסף — ע"ז</h1>
<h2>דף כח.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] גמרא. או דבר שבמנין. דמשום שדרכן להמנות לא בטיל, ואפילו לאו איסורי הנאה. חתיכת נבלה. שהיא דבר שבמנין, כגון חתיכה הראויה להתכבד [בה] לפני אורחין, שאוסרת תערובתה. אי איסורי הנאה וכו'. דקסבר שכל שאסור בהנאה לא בטיל ואוסר תערובתו. חמץ בפסח. פרוסה של חמץ שנתערב. האי תנא תרתי אית ליה וכו'. וחמץ בפסח הואיל ואין דרכו לימנות בטל. ומשליך אחד מהם לנהר, והשאר נותן לכלבו. וחתיכת נבלה אע"ג דדבר שבמנין הוא, כיון דלא אסירא בהנאה בטלה ברובא, וחדא שדי לכלבא ואינך שרו באכילה, כך פירש רש"י ז"ל. וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, לא ידענא למה לא יהא תערובת חמץ מותר אף באכילה. דהא דאמרינן דחמץ במשהו, היינו בדבר המעורב. דבמקום דשאר איסורין בנותן טעם הוי חמץ במשהו. אבל בדבר יבש דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין חמץ בפסח. ואי משום דמחמרינן ביה, א"כ ה"ה לענין הנאה הוה מצי לאחמורי. ומה שפירש שישליך אחד לכלב, לא ידענא למה. דתנן במסכת ערלה הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים ואין צריך להרים. והאי דצריך להרים בתרומה, היינו משום גזל השבט. ושמא בערלה וכלאים לא שייך הרמה, שאי אפשר לכוין שיעלה האיסור בידו, כי נתערבו פירות הרבה של איסור בהיתר. ולפירוש רש"י ז"ל שהחתיכות האחרות מותרות באכילה, אם כן פליג האי תנא אתנא דפרק גיד הנשה [צ"ו ע"ב], דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין וכן חתיכה של נבלה ושל דג טמא שנתבשלה עם חתיכות, בזמן שמכירה בנותן טעם, ואם אינו מכירה כולן אסורות. ומפרש בגמרא דגיד בריה היא ולא בטלה, וחתיכה משום דהויא ראויה להתכבד [בה] לפני האורחין, ואפילו באלף לא בטלה. אלמא דחתיכה הראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה לעולם אלא אוסרת כל החתיכות כמה שהן. ויש מחכמי הדור שאומר, שזו היא סברתו של רבינו אלפסי ז"ל, דבמסכת חולין לא כתב ההיא דגיד הנשה, וכאן כתב דכללא דמתניתין ליתא, דהא קיימא לן חמץ בפסח אוסר במשהו. אלמא משמע ליה דשארא דמתניתין איתא. אבל הרמב"ם ז"ל כתב באותה משנה דחתיכה הראויה להתכבד לעולם אינה בטלה. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל. והראב"ד ז"ל נמי כך פירש, דהאי תנא נמי סבר דחתיכה חשובה אוסרת תערובתה. והאי דקאמרינן הרי אלו למיעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, לאו למימרא דאלו הוא שאוסרין תערובתן אבל אינך אין אוסרין תערובתן. אלא הכי קאמר, אלו ראה לשנות כאן שאוסרין תערובתן כמו הם עצמם, אבל נבלה שאין איסורה איסור הנאה לא. ולא חמץ בפסח, דנהי דאיסורו איסור הנאה, מיהו תערובתו אינו אסור בהנאה כיוצא בו. אבל פרוסה של חמץ שאינו דבר שבמנין אינו אוסר תערובתו בהנאה במשהו. אלא באכילה דוקא הוא שאוסר במשהו. ותמה הרב ז"ל על רבינו אלפסי ז"ל שכתב דחמץ בפסח אוסר במשהו בהנאה. והלא זה לא נזכר בשום מקום. ואי משום הנך דאלו עוברין [פסחים מ"ב ע"א], כותח הבבלי וחבריו, הנהו לאו משום משהו מתסרי אלא משום נותן טעם, שיש בהם חמץ הרבה. וכבר פירשו בגמרא אחד מהם, ואמרו זיתום המצרי תולתא חטי תולתא קורטמי תולתא מלחא. והוא מעיד על חבריו. ועוד דהנהו שאנו, שאין גוף המאכל נעשה זולתי החמץ שבהן. וכיון שהחמץ שבהן הוא מכשיר המאכל הרי הן חשובין כאילו הכל חמץ. וכיון שכן הוא, מאין לנו לדחות סוגיא שבכאן, שאמרו שאין כל דבר אוסר תערובתו בהנאה אלא אם כן הוא דבר שבמנין, ונדחה אותה בלא ראיה. ונראה שדעת הרשב"א ז"ל והרא"ש ז"ל נוטה לדעת הראב"ד ז"ל.
וכתב הרא"ש ז"ל בתוספות, נראה לי דפרוסת חמץ בפסח שנתערבה מותרת אפילו באכילה, דלענין תערובת יבש ביבש אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין, דלא החמירו חכמים בחמץ לאוסרו במשהו אלא היכא דשאר איסורין אוסרין בנתינת טעם, וחמץ משום דלא בדילי אינשי מיניה עשו משהו שלו כנתינת טעם דשאר איסורין. אבל יבש ביבש, אם אינו דבר שבמנין, כי היכי דבשאר איסורין חד בתרי בטיל הוא הדין חמץ בפסח. וכן מוכחת כל הסוגיא, דפריך אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח, ומשני האי תנא אית ליה תרתי. אלמא אין חילוק בין חמץ בפסח לשאר איסורין. ולח בלח היכא דשייך ביה נתינת טעם, כי היכי דבשאר איסורי הנאה שנתנו טעם בהיתר נאסר אף בהנאה, דטעם כעיקר דאורייתא בין לאכילה בין להנאה, הוא הדין חמץ בפסח אפילו במשהו אוסר בהנאה, עכ"ל.
והראב"ד ז"ל פסק דיבש ביבש אינו פרוסת חמץ אלא מככרות של בעל הבית הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת דומיא דחבית בחביות. וכן הדין בשאר איסורין, כגון ערלה וכלאי הכרם, אפילו הוא דבר שבמנין, כגון אגוזי פרך ורמוני בדן, נתערבו אוכל באוכל, הכל אסור באכילה, אבל בהנאה יוליך הנאה לים המלח והשאר מותר בהנאה. ואם נמוחו בשל היתר, בזה נשתנה דינם מיין נסך גמור שאוסר תערובתו בהנאה אפילו משהו, ובסתם יינם נהי שיכול למוכרו כולו לגוים מיהו אותו דמי יין סתם שנתערב אסורין. אבל שאר איסורי הנאה כגון ערלה ודכותה אם נמוחו בטלים במאתים ומותרים אף באכילה. ומן הירושלמי משמע דיין לתבשיל, כגון לכבשין שמכשיר המאכל, שהוא חמור יותר מיין ביין, דקאמר רשב"ג ביין לתבשיל, כלומר רשב"ג שהתיר תערובת יין כשר בסתם יינם למכור כולו לגוים חוץ מדמי יין נסך שבו, מודה דיין בתבשיל אוסר הכל בהנאה. וכתב עוד ז"ל, מסתברא דחבית בחבית, אם נפלה אחת מהן לים, השאר מותרות בין ביין נסך בין בסתם יינם בין בשאר איסורין שבתורה. דקיימא לן כרב דאמר בפרק התערובות [זבחים ע"ד ע"א], טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות, ונפלה אחת מהן לים הגדול, הותרו כולן, דאמרינן האי דאיסורא נפל. והוא הדין לחבית כריש לקיש דאמר התם חבית של תרומה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן, דאמרינן הך דאיסורא נפלה. ולפום פשטה משמע, דאפילו באכילה תלינן להיתר, דהא חבית של תרומה לאו איסורי הנאה היא אלא דבאכילה שרי לה. וכן בחבית של יין נסך. עד כאן מיסוד הראב"ד ז"ל.
וכתב הרשב"א ז"ל, אע"ג דאיכא דגרסי התם [שם] אמר רבא לא הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת אבל תאנה לא, וזו היא גרסת הרמב"ם ז"ל [פט"ו מהלכ' תרומות ה"ב], דמשמע דנותני טעמים אינם בטלים בנפילה, מכל מקום ראיתי במסכת תרומות ירושלמי, היו לפניו עשרים תאנים ונפלה אחת לתוכן ואבדה אחת מהן ר' שמעון בן לקיש אומר ספיקן בטל ברוב [ור' יוחנן אמר כולן נעשו הוכיח]. ומשמע ודאי דהלכה כריש לקיש, דהוא אמרה להא שמעתא בגמרא דילן, ולא פליג עלה ר' יוחנן. הילכך אפילו נותני טעמים אם נפלו מהם בטלו ביבש, דאמרינן שאני אומר הך דאיסורא נפל. ומיהו דוקא שנפלה מאיליה, אבל ליטול אחת מהן להוליכה לים המלח אסור. וכן אמרו שם בירושלמי. ואם עשה כן מסתברא במזיד אסורות בשוגג מותרות, כדאמרינן במבטל איסור לכתחלה, ע"כ.
ועוד כתב הרשב"א ז"ל, ואי קשיא לך כל איסורין שבתורה היאך בטלי, כגון נבילה וכיוצא בה ותרומה באחד ומאה, וכן כולן זה כדינו וזה כדינו. ואמאי לא אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, וכדאמרינן פרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א], דתנן התם כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל או אחת מחטאות המתות אפילו אחת ברבוא ימותו כולן. ופריך בגמרא ונכבשינהו דנינדיין, פירוש נעמידם במקום צר כדי שילכו משם מחמת דוחק המקום וכל אחת ואחת כשפורשת נימא כל דפריש מרובא פריש. י"ל דלא שייך למימר כל קבוע כמחצה ע"מ דמי אלא בדבר שהאיסור ניכר וידוע ועומד לבדו וההיתר ניכר וידוע ועומד לבדו ואם לקח מן הא' ואינו יודע מאיזה לקח אסור, וכדאמרינן [פסחים ט' ע"ב] בתשע חנויות שכולן מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה. אבל בדבר מעורב שאין ניכר איזה היתר ואיזה איסור ל"ש למימר כל קבוע אלא הולכין בו אחר הרוב או מה ששיערו בו חכמים תרומה בא' ומאה וערלה בא' ומאתים ונבילה וכיוצא בה בששים. והא דמשני פרק התערובות [זבחים ע"ג ע"א] גזרה שמא יקח מן הקבוע, לאו למימרא שיהא דינו כדין קבוע, דאיתמר בעלמא דהוי כמחצה ע"מ, ולאו לישנא דוקא קאמר, אלא הכי קאמר גזרה שמא יקח ממקום שקבועין בו עדיין ולא פירשו, ואז ודאי אסירי, משום דבעלי חיים לא בטילי כדמפרש התם, או משום דהוי דבר שבמנין. כך תירץ רבינו יצחק ז"ל, עכ"ל.
[ע"ז ע"ד ע"א] מתניתין. ואוסרין בכל שהן. האי בכל שהן בעי למימר בכל מקום שנתערב, ואפילו נפל אחד מהם באלף, דלא קאי האי בכל שהן על האיסור, לומר שאע"פ שאין האיסור אלא משהו אוסר כל תערובתו. דהא בגמרא מוקמינן לה להא מתניתין דוקא בדבר שבמנין, כדאמרינן בגמרא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. אלא האי בכל שהן נופל על רבוי ההיתר שנתערבו אלו ביניהן, ולומר שכל מה שהן הדברים המותרים שנתערבו אלו ביניהן אסורין. דכיון שהאיסור דבר שבמנין לעולם אוסר תערובתו כיוצא בו שאסורין בהנאה. ובשר בחלב דקתני, לאו כגון שנפלה טפה אחת על גבי בשר הרבה. אלא כגון בשר שנאסר באיסור בשר בחלב ונפלה חתיכה ראויה להתכבד בה בתוך חתיכות בשר של היתר. ומיהו דוקא בשאר איסורי הנאה דקתני הכא בעינן שיהא האסור דבר שבמנין, אבל ביין נסך וע"ז ועורות לבובין, שכל אלו אסורין משום לתא דע"ז, לעולם אסורין ואוסרין תערובתן במינן במשהו ואפילו בהנאה. וטעמא בירושלמי [דפרקין הי"ב], דגרסינן התם, יין נסך וע"ז ועורות לבובין משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם. ורש"י ז"ל שפירש יין נסך, חבית באלף חביות, וע"ז צורה שעבדוה ונתערבה באלף צורות, דמשמע דכולה מתניתין בדבר שבמנין מיירי, ואפילו באיסורי ע"ז, לא מחוור, הרשב"א ז"ל. והא דקתני נמי אוסרין כל תערובתן ואפילו כי נפיל חד באלף, הני מילי בשהאיסור עומד בעינו אלא שאינו ניכר בהם, דכל זמן שעומד בעינו דבר שבמנין הוא ודבר שבמנין מקרי. אבל אם נמוח או שנבלל זה בתוך זה אינו אוסר כי אם אחד בששים כשאר איסורין. דכל שנימוח או שנבלל לאו דבר שבמנין הוא. ומיהו באיסורי ע"ז, כיון שאין הדבר תלוי בדבר שבמנין אלא שאוסרין בכל שהן אף באיסור בלול ונימוח, אוסר לעולם במשהו בהנאה, עכ"ל. צפרי מצורע. דוקא הנשחטת. שהמשתלחת אינה נאסרת, כדאמרינן במסכת חולין [קט"ו ע"א], דלא אמרה תורה שלח לתקלה. שער נזיר. איסור הנאה הוא, דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. פטר חמור. אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה. כל אלו שנתערבו במינן אוסרין בהנאה. ושער נזיר שנתערב בשער אחר שעושין ממנו נפה. והוא נמי דבר חשוב, בצפרתא, שארג ממנו צורת צפור בבגד, כדאיתא בתמורה [ל"ד ע"א].
[ע"ז כ"ט ע"ב] ועורות לבובין. שקורעין הבהמה כשהיא בחיים כנגד הלב ומוציא הלב עם דמו, ודרכן לעשות כן לע"ז, ומתסרי משום זבחי מתים. משוך מותר. שאין עושין כן לע"ז.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז ס"ג ע"א] בטלה זה. כל זמן דיהיב ליה הוי אתנן, דמהשתא קניתיה. בטלה סתם. כי יהיב לה לאחר זמן לאו אתנן הוא, דלא קניא לה עד השתא. והא מחסרא משיכה. בין לר"ל בין לר' יוחנן, לר"ל מדינא דאורייתא, לר' יוחנן מן התקנה. דכיון דאמור רבנן לא ליקני אלא במשיכה, אפקעו לקנין מעות, ולא הוי אתנן עד דמשכה. ואע"ג דיחדו לה באתננה קודם ביאה. ומכאן יש ללמוד לשוכר הפועל ופסק עמו כור חטים זה או בגד זה, שאם רצה אחד מהם לחזור בו, שהרשות בידו. שהרי כור חטים שפסק עמו לא קני ליה, דהא מחסר משיכה, ויהיב ליה מידי אחרינא, כדאמרינן הכא בטלה. וצ"ע אם צריך מכל מקום ליתן לו במעות כדמי החטים, כיון שנתרצו לכור חטים, או אם נאמר כיון שאין גוף הדבר שפסקו נקנה לא נתחייב אלא בשוויו. וכתב הרשב"א ז"ל, ואפשר שהכל הולך לפי המלאכה שעשה, שאם טרח יותר משאר פועלים יכול לומר לו להכי טרחי ועבדי לך עבידתא שפירתא, כדאיתא ר"פ השוכר את האומנין [ב"מ ע"ו ע"א]. ואי לא, יהיב ליה כשוכר דעלמא לפי אומד המלאכה שעשה. באתננך. הילכך בא עליה ואחר כך נתן לה, כיון דמשעת ביאה שוויה אפותיקי ועומד בחצירה, חייל עליה איסור אתנן.
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] ייחור. נוף. של ערלה. ערלה לא נאסר אלא הפירות, וכתבו התוספות, מילתא דפשיטא היא דפריו ולא עצו אמר רחמנא, אלא קמ"ל דלא גזרינן ייחור קטן אטו פרי. ואין נוטעין אגוז. לכולי עלמא ודאי אין נוטעין לכתחלה, דמשנה היא במסכת תמורה ואין חולק, דערלה וכלאי הכרם בשריפה, ולא אמרו שיקח הפרי ויטענו. וכתבו המפרשים ז"ל, דר' יוסי אפילו בדיעבד אסר, ולפיכך האריך לומר מפני שהוא פרי, שהוא כפרי עצמו, דלאו זה וזה גורם הוא, לפי שאין שני הגורמים דומים, שאין האגוז גורם מעין הקרקע, והכי אמרינן פרק אלו טרפות [חולין נ"ח ע"א], ושוין בביצת טרפה בדספנא מארעא דחד גורם הוא, ולא אמרינן שהתרנגולת והקרקע זה וזה גורם אלא אותם שבאו על ידי זכר, ואיידי דתנא רישא נוטעין תנא סיפא אין נוטעין. וכתב הרשב"א ז"ל, בפירוש הרמב"ן ז"ל כתוב, בירושלמי במקומה [ערלה פ"ה ה"ה] מצאתי שאם עבר ונטע אגוז של ערלה, לרבנן מותר משום שהוא כלה בארץ עד שלא יצמח, והוא טעם יפה, ע"כ, עכ"ל.
<h2>דף לד.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] צפרי מצורע. דוקא הנשחטת. שהמשתלחת אינה נאסרת, כדאמרינן במסכת חולין [קט"ו ע"א], דלא אמרה תורה שלח לתקלה. שער נזיר. איסור הנאה הוא, דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. פטר חמור. אסור בהנאה כל זמן שלא נפדה. כל אלו שנתערבו במינן אוסרין בהנאה. ושער נזיר שנתערב בשער אחר שעושין ממנו נפה. והוא נמי דבר חשוב, בצפרתא, שארג ממנו צורת צפור בבגד, כדאיתא בתמורה [ל"ד ע"א].
